הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה הגופנית הן שתי אסכולות ותיקות לטיפול נפשי, מוכרות ומקובלות בעולם שמטרתן זהה: לסייע לאדם החווה קושי נפשי לשפר את תחושותיו ולהעלות אל המודע דפוסים מעכבים והתארגנויות נפשיות שכבר לא רלוונטיות להווה של חייו וכך ליצור בתוכו מרחב פעולה מיטיב של רגשות, מחשבות ופעולות.
פרויד טען ומאז כולם אחריו, שהמודע הוא קצה הקרחון ולמעשה מה שמנהל את חיינו זו תודעה שאנו לא ערים לה.
אז במה עוזר טיפול?
כאשר המרחב הטיפולי תומך ומדויק עבור המטופל, הנפש שלו מוכנה להתבונן ומרגישה בטוחה להעלות למודע קונפליקטים ותכנים מודחקים. כך מתחיל להתפתח אצל המטופל דיאלוג פנימי עשיר יותר המאפשר ניהול ושליטה בריאה ברגשות ובמחשבות, הטבה והנעה בחייו, שלום פנימי שמוקרן החוצה.
איך נראה טיפול ומה עדיף?
בשתי השיטות הצורה זהה: הטיפול הוא תהליך, מפגשים אחת לשבוע בשעה קבועה, כשהכלי העיקרי הוא שיחה.
אין כאן נכון או לא נכון. יש את מה שנכון לך ובעיניך ויש גם את איך שהנשמה שלך סופגת תדרים ותכנים. יש אנשים הזקוקים לטיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי או מנחה התנהגות (כדוגמת ה CBT) ויש הזקוקים למרחב הוליסטי אינטגרטיבי שיכיל קשר גוף-נפש (המהווה את הבסיס לפסיכותרפיה הגופנית). יש לציין שכיום רואים יותר ויותר פסיכולוגים ועובדים סוציאליים הפונים להרחבת הכשרה המתייחסת לשדה הגופני.
במה השיטות שונות?
בדרך שהן מתוות, בהנחות הבסיס, בכלים שהן מציעות ואף במקומו של המטפל בתוך התהליך.
1. בעוד תפקיד הפסיכולוג בהגדרה הוא להיות לוח חלק, מרוחק, "הבוס", תפקיד הפסיכותרפיסט לבוא 'לא יודע' וליצור מרחב לחקירה הדדית, מעין ריקוד משותף ללא תחושת היררכיה.
2. הקשר הבינאישי בין המטפל למטופל בפסיכותרפיה הוא חלק מהתהליך, מתוך הבנה שהפצע הנפשי הוא תולדה של מערכות יחסים, כמה אנחנו מרוצים, זה תמיד בתוך הוויה של קשר, אפילו קשר עם עצמנו וכך גם הריפוי .
3. אם בפסיכולוגיה יש אבחון המגדיר מה לא כשורה ואיך נראה מצב "תקין" ותפקיד הפסיכולוג להוביל אדם מנקודה לנקודה אחרת, בפסיכותרפיה המעשה הטיפולי נטול אג'נדות של איך נראית התוצאה. השהות עם המטופל בהווה של חייו והכלת המצב היא ריפוי ממנה המטופל יתחבר למשאבים ויפלס את דרכו הפנימית החדשה.
4. יש הבדלים בכלי העבודה: שיחה, דיבור, פרשנות, שיקוף, והתייחסות לרגשות מודחקים הם כלים מקצועיים חשובים בשתי השיטות. הן הפסיכולוג והן הפסיכותרפיסט עושים שימוש בשכל, בראש, בחשיבה ומשתמשים בדיבור או בשתיקה להתבוננות באירועים שמביא המטופל. אך שיחה היא מוגבלת במהותה, מודעות וידע לא בהכרח יוצרים שינוי.
מה מיוחד בפסיכותרפיה הגופנית?
פיק ברכיים, נאלמתי דום, ירדה לי אבן מהלב, עור של פיל, לא הקשבתי לבטן שלי, אין לי אויר ועוד ועוד הם ביטויים השגורים בשפה שלנו ומבטאים יותר מכל את הקשר: גוף-נפש.
בפסיכותרפיה כדי להבין את הסיפור הסובייקטיבי, מקשיבים בנוסף למילים גם לחוויה הגופנית של המטופל. ישנו הדהוד של הגוף, ישנה אינפורמציה שעוברת דרך הגוף וניתן להכיר בה ולהתייחס אליה, להשתמש בה לטובת המטופל וללמד גם אותו להקשיב ולהתייחס לגוף שמדבר.
שיח לא מודע בין הגוף לנפש החל בכלל את הבעיה שהיא למעשה תנועה שקפאה או אנרגיה רגשית תקועה.
לכן בידי הפסיכותרפיסט כלים נוספים שנועדו לסייע למטופל להתקרב אל לעצמו, אמצעים להרגיש את ולזהות את ולא רק לדבר על. יש להעמיק יחד ולהרחיב את התודעה ואת החוויה, להרגיש ולהבין, מה עוד יושב שם.
ושם זה תמיד בתוך הגוף.
הבעיה תמיד מורגשת בגוף: בתחושות לחץ, פחדים, חרדות, עייפות, חוסר אנרגיה ועד תופעות פסיכוסומאטיות.
כלים לעבודה עם נשימה, כלים לעבודה אנרגטית ותודעתית, חיבור לאני הגבוה, מגע קל של המטפל, מדיטציה, דמיון מודרך, תנועת גוף מסויימת או אפילו הדרכה כיצד להתמקד ברגש מסוים ולשהות בו.
כל אלו ועוד הם כלי נגינה והמטפל, המנצח על התזמורת בוחר אם ומתי להכניס כלי ומה ישרת הכי טוב את היצירה. זאת מתוך קשיבות לצרכי המטופל ויכולותיו בזמן המפגש. לא נבקש ממטפל מוצף לעצום עיניים או להתחיל לנשום ולא נפנה לאירוע בביוגרפיה אם מערכת הלחץ לא מאוזנת.
לסיכום הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה דומות במטרתן, הפסיכולוגיה מתייחסת לנפש ברמת המחשבות והרגשות, הפסיכותרפיה מכירה ומתייחסת במרחב הטיפולי לספקטרום רחב יותר הכולל גם את הרובד הגופני והתודעתי, כחלק מהמכלול המשפיע על נפש האדם והחוויה האנושית.